בסדרת הדוקו ריאליטי "80 וארבע" ששודרה בערוץ כאן 11 בסוף 2019, אנו עדים לניסוי ייחודי ומרתק בנוף הישראלי. גן ילדים חדש מוקם בתוך מתחם דיור מוגן, ובמשך 6 שבועות מגיעים הילדים בני ה-4 לבקר את הדיירים בני ה-80 פלוס במתחם.

כולנו יודעים ש"ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה" - אבל מעבר לקלישאה השחוקה הזו מסתתרים נתונים מדידים בשטח. לצורך הניסוי המרתק הזה שזכה לתשבוחות רבות, עשרה ילדים צורפו לעשרה מבוגרים - והסדרה עוקבת אחרי האינטראקציות ביניהם, בפיקוח מומחים בתחומי הפסיכולוגיה, הגריאטריה והנוירולוגיה.

עד מהרה מסתבר ומתברר, שלנוכחות הילדים בבית האבות יש השפעה מכרעת על דיירי המקום. ללא ידיעתם, הזאטוטים הקטנים משפיעים לטובה על יכולות קוגניטיביות, פיזיות, מנטליות ואחרות בדיירי הבית. צוות המומחים של הסדרה מקפיד למדוד ולתעד את השינויים, הן בילדים והן במבוגרים, ונדמה שנמצא הפתרון לתדמית הפחות סימפטית, לעיתים, של מוסדות הגיל השלישי.

כאן המקום לציין שהסדרה הישראלית מבוססת על דוקו ריאליטי אוסטרלי, ששודר בקיץ 2019 בערוץ 4 הבריטי (Old People's Home for 4 Year Olds). גם שם הגיעו לאותם ממצאים - הקשר בין הילדים לקשישים משפיע לטובה על שני הצדדים (אם כי התוכנית מתמקדת מן הסתם בעיקר בחיי הקשישים).

בטח לא ידעתם שלתוכנית הזו יש גם גרסה אמיתית במציאות - והיא מתרחשת בבית אבות "עידן הזהב" מרשת עמל ומעבר. לכתבה המלאה >

כל פרקי הסדרה ביוטיוב של כאן 11

‍

אם חשבתם שזה הניסוי היחיד שבוצע בתחום הפסיכולוגיה החיובית בגיל השלישי, צפויה לכם הפתעה (או כמה הפתעות, למעשה). אחד מהניסויים הוותיקים והמפורסמים ביותר בתחום הגריאטריה, בוצע בשנות ה-80 של המאה ה-20 על ידי אלן לאנגר (Ellen Langer), פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד.

ב-1981 אספה פרופ' לאנגר קבוצה של מבוגרים בני 70 ומעלה, ושיכנה אותם בבית ייעודי לצורך הניסוי. דיירי הבית הוותיקים התבקשו לחיות במשך שבוע ימים כאילו היו צעירים ב-20 שנה: עם אותם בגדים, אותן תוכניות טלוויזיה ורדיו, אותם עיתונים, אותו עיצוב פנים וכן הלאה. דיירי הבית דמיינו לעצמם שהם צעירים ב-20 שנה, וכל מה שמסביבם סייע להם לעשות זאת בהצלחה במהלך הניסוי הקצר הזה.

תוצאות הניסוי היו לא פחות ממדהימות. לפני תחילת הניסוי נבדקו נתוני המשתתפים מבחינה קוגניטיבית, פיזית ומנטלית - ובסיום הניסוי נבדקו שוב. אצל חלק ניכר מהנסיינים השתפרו הציונים והיכולות, וזאת בהשוואה גם לקבוצת ביקורת נוספת שלקחה חלק בניסוי.

השיפורים התרחשו בטווח רחב של יכולות, ובהן מיומנויות פיזיות, שמיעה וראייה, אינטליגנציה משופרת והכי חשוב - תחושת חיות ושמחת חיים. אחד מהם, שהתחיל את הניסוי על כיסא גלגלים, הצליח לקום וללכת עם מקל. משתתף נוסף שסבל ממוגבלות פיזית קלה, אירח את שאר הדיירים כשהוא הולך ביניהם כאילו לא הייתה לו בעיה מעולם.

פרופ' לאנגר עשתה ניסויים דומים גם בעבר, בעיקר במסגרות טיפוליות כגון בתי אבות, עם תוצאות מדהימות שבעתיים. ב-2010 אף שחזרה את הניסוי הראשון בתוכנית טלוויזיה בהפקת ה-BBC בשם The Young Ones - ושוב התקבלו נתונים מדהימים המעידים על שיפורים.

ניסויים נוספים שנעשו על ידי פסיכולוגים ומדענים אחרים, מעידים כי אכן "מחשבה יוצרת מציאות". הצורה בה אנו תופשים את חיינו ואת האירועים העוברים עלינו, היא רכיב משמעותי בשאלה האם נהיה מאושרים ובריאים.

כמה מהניסויים הללו בדקו לדוגמה את נושא הפלצבו, שניתן לנבדקים במחקרים קליניים אודות יעילותן של תרופות. ההיגיון אומר שרק הקבוצה שקיבלה את התרופה האמיתית, אמורה ליהנות מהתוצאות; אבל בפועל מה שקורה הוא שגם חלק מאלו שקיבלו את תרופת הדמה - מראים שינויים לטובה (כגון נסיגת בעיות כרוניות, מחלות ועוד).

איך ייתכן שכדור עם מי סוכר מצליח לגרום לנסיגה במחלות כרוניות קשות? התשובה ברורה. עצם המחשבה וה"ידיעה" שאנו מקבלים תרופה כלשהי שאמורה לעזור לנו (אפילו אם מדובר בתרופת דמה) - מפעילה את מנגנוני הריפוי העצמי בגוף. בניסויים נוספים נאמר מראש למטופלים שהם לוקחים מי סוכר ולא תרופה אמיתית, וגם שם התוצאות היו לא פחות ממדהימות.

משפט חכם אומר שהחיים הם 10% מה שקורה לנו ו-90% הפרשנות שאנו נותנים לאירועים עצמם. כמובן שזה לא אומר שכל מחשבה תתפרץ החוצה מראשינו ותתגשם במציאות; אחרת כבר כולם היו זוכים בלוטו או חס וחלילה מחוללים נזקים שאין לתאר.

יש דברים שאינם נמצאים בשליטתנו, אבל הצורה בה אנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים את המציאות - "מסגור" בשפת הפסיכולוגיה - היא שתקבע מה יהיה איתנו. האם נלמד לחיות בשלום עם עצמנו ועם מצבנו, או שניתן לזה לשלוט עלינו ולמרר את חיינו? הכול בראש והבחירה בידינו.

‍