עליית תוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה, הן אתגרים משמעותיים איתן מתמודדות כל המדינות בעולם. להזדקנות האוכלוסייה יש השלכות מעשיות על תחומים רבים כגון תעסוקה, בריאות, רווחה, תחבורה, בנייה ואף תרבות הפנאי.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2016, שיעור בני 66 ומעלה באוכלוסיית ישראל עלה מ-9.8% בשנת 2000 לכדי 11% בשנת 2015, והוא צפוי להגיע ל-14.6% בשנת 2035. באיחוד האירופי נתון זה צפוי להגיע לכדי 25.8% בשנת 2035 - כלומר רבע מהאוכלוסייה ביבשת אירופה תהיה מעל גיל 65 (נתונים: אתר הכנסת, 2017).

מכיוון שהעלייה במספר הקשישים עלולה להוביל גם לגידול במספר המטופלים הסיעודיים, וכן להתארכות תקופת הטיפול הדרוש - צפוי גידול מתמיד בדרישות הבריאות והרווחה. זאת במקביל לצמצום כוח העבודה, בשל הגידול במספר המבוגרים בגיל פנסיה; צמצום אשר שוחק את אפשרות המדינה לספק שירותי סיעוד, הנשענים על גביית מיסים מכוח העבודה.

כאן בדיוק נכנסים לתמונה בתי האבות הפרטיים, המספקים לא רק מענה בסיסי לצורכי המטופלים - אלא אף מעבר לכך.

בית אבות ממשלתי או פרטי?

כאשר יקירינו מגיעים למצב סיעודי, ובעיקר כאשר מדובר בקשישים, לא תמיד נוכל לסייע להם בכוחות עצמנו -  ובמקביל להמשיך לקיים את שגרת חיינו בצורה תקינה. הבחירה במוסד המתאים היא קריטית לקבלת הטיפול הטוב ביותר, בהתאם למצבו של המטופל ויכולותיו המוטוריות, הקוגניטיביות ועוד.

‍

בישראל יש 4 גופים ממשלתיים / ציבוריים המספקים את השירותים לטווח ארוך, להם נזקקים קשישים:

‍

מעבר לכך יש גופים נוספים המספקים מימון כזה או אחר לשהייה במוסדות טיפוליים, ובהם משרד הביטחון, הקרן לרווחת ניצולי השואה ועוד. הזכאים למימון צריכים לעמוד בתנאים המוגדרים בכל אחד מהגופים הנ"ל.

כאן המקום לציין שרוב בתי האבות בישראל הם מוסדות פרטיים, ורק מיעוטם מוסדות ממשלתיים / ציבוריים. בתי האבות הממשלתיים ממומנים כמובן מכספי הציבור (מיסים ושאר היטלים), ומיועדים בעיקר לאזרחים ותיקים בעלי הכנסה חודשית נמוכה, ללא נכסים משל עצמם. למטופלים אלו אין פתרונות קבע המסוגלים לתת מענה למצבם (תשוש, סיעודי, תשוש נפש, סיעודי מורכב, מונשם), והם תלויים בפתרונות המוצעים על ידי המדינה.

באופן כללי ניתן לומר שאין הבדל גדול בין בתי אבות פרטיים וציבוריים. שני הסוגים מחויבים לספק את אותה רמת טיפול והשגחה, כפי שהיא נדרשת בחוק. למרות זאת, בתי האבות הפרטיים - מעצם טבעם - ממומנים בצורה כזו שהם מאפשרים גם טיפולים ואפשרויות נוספות מעבר למינימום הנדרש בחוק.

לדוגמה, בבית אבות פרטי רוב הסיכויים שכל דייר ודיירת יוכלו לבחור בין חדר פרטי או זוגי - דבר שלא תמיד מתאפשר כשמדובר במוסד ממשלתי בעלויות נמוכות יותר. דוגמה נוספת ניתן לראות בבתי האבות מרשת עמל ומעבר, המשתמשים בטכנולוגיות מתקדמות לצורכי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ועוד.

דיירי עמל בשרון נהנים מטיפולים ייחודיים עם משקפי מציאות מדומה בתלת ממד, משחקי אקס בוקס וכן הלאה (צפו בסרטון >). שיטות טיפול אלו לא בהכרח נמצאות בשימוש במוסדות ציבוריים, ועל כן בית האבות הפרטי בהחלט ממלא חללים שהמוסדות הממשלתיים לא תמיד יכולים למלא.

מעבר לכך, הכניסה לבתי האבות הממשלתיים תלויה בדרך כלל בקבלת קוד / אישור כלשהו לאחר בחינת מצבו של המטופל, הכנסותיו ועוד. במצב זה המדינה היא זו שקובעת באיזה מוסד ציבורי ישהה המטופל, ואין לו ולבני משפחתו אפשרות בחירה של ממש.

כיום ניתן להיכנס גם לבית אבות פרטי באמצעות קוד משרד הבריאות, במוסדות המאפשרים זאת. בתי האבות מרשת עמל ומעבר הם בין הבודדים בארץ המאפשרים לקבל מימון באמצעות קוד משרד הבריאות, וכן אף טרום קוד למי שעדיין לא קיבל את האישור הסופי אך מצבו דורש טיפול והשגחה צמודה.

‍