אין אדם יודע בוודאות מתי יגיע יומו האחרון, אך יום זה אכן יגיע אל כולנו בסופו של דבר. בדרך כלל זה קורה כחלק מתהליך מתמשך ולא בצורה פתאומית, מה שמאפשר לרובנו להתכונן לכך בצורה כלשהי: החל ממסמכים משפטיים וכלה בטיפולים רפואיים.
כ-70 אחוז נפטרים בשל מחלה כרונית חשוכת מרפא, ולא בשל תאונות או מוות פתאומי אחר. מעל 80 אחוזים מעדיפים לסיים את חייהם בביתם, אך בפועל רק 15% זוכים לכך (מקור: צבר רפואה). רובנו נודה על האמת שעדיף להגיע ליומנו האחרון מתוך תחושה של קבלה ולא עם תחושות קשות של החמצה, כעס או חרדה.
כדי להגיע למצב הזה יש גורם אחד משמעותי שכדאי להיצמד אליו: תקשורת. ככל שנדבר על המצב ולא נשמור דברים בבטן, כך כל הצדדים הנוגעים בדבר יגיעו אל סוף המסע בתחושות פחות קשות (הן החולה והן המשפחה והסביבה הקרובה).
מטרתה של רפואה פליאטיבית תומכת היא שיפור איכות החיים ונוחות החיים אצל חולים סופניים במחלות חשוכות מרפא, אך גם במצבים של סבל מתמשך בסיטואציות רפואיות נוספות. מכיוון שלא ניתן לטפל במחלתם ואין מזור לבעיה ממנה הם סובלים, כל שנשאר וניתן הוא להקל עליהם ככל האפשר מבחינה פיזיולוגית, רגשית ועוד.
טיפול פליאטיבי מיועד לחולים במחלות חשוכות מרפא באשר הן - בשלבים האחרונים לחייהם. בניגוד לנהוג לחשוב, לא מדובר בטיפול המיועד רק לחולים במחלת הסרטן לסוגיה, אלא גם במחלות נוספות המובילות למצב סופני - כגון מחלת כליות חמורה, אי ספיקת לב קשה, דמנציה מתקדמת, פרקינסון, ALS ועוד.
ניהול התסמינים בטיפול פליאטיבי נע סביב ההיבטים הפיזיים, הרגשיים, הסוציאליים והרוחניים; הן של המטופל והן של בני משפחתו וסביבתו הקרובה. הצוותים המטפלים כוללים מגוון אנשי מקצוע - רופאים ואחים, מרפאים בעיסוק, עובדים סוציאליים, פיזיותרפיסטים, מטפלים אלטרנטיביים, אנשי דת ורוחניות וכל מי שיכול לתת מענה לאדם הקרב לסוף חייו.
לצורך כך מתקיימים ארבעה שלבים שונים בכל טיפול פליאטיבי, כל אחד מהם נוגע בסיטואציות שונות בהתאם להתקדמות המחלה.
פליאציה שלב 1 - איכות החיים (Quality of Life)
כאן מדובר בצוותים הראשוניים שמטפלים באדם בהתאם למחלה ממנה הוא סובל, כגון קרדיולוג, מומחה כליות, גרונטולוג ועוד. הטיפול סובב סביב האלמנטים הבסיסיים הדרושים לאיכות חיים גבוהה ככל האפשר, כגון תחושות אישיות, איכות השינה, רמת התיאבון, מחשבות המובילות לדיכאון וחרדה ועוד.
פליאציה שלב 2 - נוחות החיים (Comfort of Life)
בשלב זה עומס התסמינים גבוה יותר, ובשל כך יש מעורבות גדולה יותר של הצוותים המטפלים. התסמינים בשלב השני כבר עשויים לפגוע בשגרת החיים בצורה ממשית, כגון כאבים, טשטוש, קוצר נשימה, פגיעה בכושר ההתמצאות בזמן או במרחב, בחילות או הקאות, דיכאון וחרדה ועוד.
הצוותים המקצועיים בשלב זה יהיו מנוסים יותר בליווי המטופל ובני משפחתו בנושאים כגון סגירת מעגלים, פרידה ועוד. הליווי המקצועי נעשה בצורה מכבדת לכל הצדדים הנוגעים בדבר, בדגש על כיבוד רצונות המטופל ובני משפחתו.
פליאציה שלב 3 - ליווי סוף חיים (Hospice)
שלב זה קרוי בשם הידוע "הוספיס", שיכול להתקיים או בבית או במסגרת אשפוז במוסד חיצוני המתקרא בשם דומה או במסגרת אחרת כגון בית אבות. לרוב נהוג לחשוב שטיפול פליאטיבי הוא רובו ככולו שלב ההוספיס, אך למעשה אין זה נכון (השלב העיקרי הוא דווקא שלב איכות החיים). בשלב זה ייתכן שישולבו בצוות הפליאטיבי גם אנשי מקצוע נוספים הפועלים בהיבטים רוחניים, כגון רב או כל דמות רוחנית-דתית אחרת לפי רצונות המטופל או בני משפחתו.
פליאציה שלב 4 - עיבוד האבל והאובדן
ייעוץ שכול מסייע למשפחה להתמודד עם האבל לאחר מות יקיריהם, וזאת בדרך כלל בסיוע של הצוותים הראשוניים המכירים את היסטוריית המטופל. לחילופין ייעוץ האבל יכול להינתן על ידי צוות סוציאלי, דמות רוחנית-דתית או אנשי מקצוע אחרים המוסמכים למתן ייעוץ וטיפול פסיכולוגי, רגשי או דומה.
במחשבה ראשונה שני סוגי הטיפולים הללו עשויים להישמע דומים, אך למעשה רב השונה על הדומה ביניהם. טיפול סיעודי ניתן לאנשים הסובלים מחוסר יכולת לתפקד ברמה היומיומית, בהתאם לרמות שונות של תפקוד: החל מסיעודי קל הזקוק לסיוע מינימלי, וכלה בסיעודי חמור שמרותק למיטתו. כל עוד המטופל הסיעודי ממשיך לתפקד, גם אם בצורה מינימלית מאוד ואין חשש למצב סופני, אין צורך בפליאציה.
רק אם המטופל מגיע למצב סיעודי סופני שעתיד לסיים את חייו, אכן יש קווים משיקים לטיפול הפליאטיבי. אם וכאשר לא ניתן לרפא את מצבו של החולה הסיעודי, והוא עתיד להגיע למצב סופני - או אז נכנסת הרפואה הפליאטיבית לתמונה.
טיפול פליאטיבי הוא חלק מסל הבריאות בישראל, לצד אפשרויות נוספות כגון חוק החולה הנוטה למות, יפוי כוח מתמשך וכלים נוספים. מידע נוסף באתר משרד הבריאות וכן באתר קופת חולים כללית.
מאמר זה אינו מהווה המלצה או תחליף לקבלת ייעוץ מגורמים מקצועיים
עוד פוסטים שיכולים לעניין אותך...